ואין יכול להדליק בשבת וי"ל דא"כ לא הוה צריך ליה למימר בין
בחול בין בשבת כיון דחד טעמא הוא אלא ה"ל למימר אין
מדליקין סתם מדקאמר בין בחול בין בשבת ש"מ שעוד יש טעם
אחר בשבת שלא להדליק לבד מטעם חול והיינו שמא יטה וא"כ
סבר דמותר להשתמש לאורה ומיהו
רב דקאמר מדליקין בין בחול בין
בשבת לא הוה מצי למימר מדליק
סתם דה"א דוקא בחול אבל בשבת
אין מדליקין שמא יטה דבסתמא לא
הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור
להשתמש לאורה וכן הלכתא דנר
חנוכה אסור להשתמש לאורה כרב
וכר' יוחנן ואביי נמי קיבלה ורב
יוסף נמי משמע לקמן דס"ל הכי
וכבתה אין זקוק לה דכולהו סבירא
להו הכי ורב הונא יחיד הוא ולית
הלכתא כוותיה:
דאי לא אדליק מדליק. אבל מכאן
ואילך עבר הזמן אומר הר"י
פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד
שלא יאחר יותר מדאי ומ"מ אם
איחר ידליק מספק דהא משני שינויי
אחרינא ולר"י נראה דעתה אין לחוש
מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא
לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים:
והמהדרין מן המהדרין. נראה
לר"י דב"ש וב"ה לא
קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש
יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף
והולך או מחסר שהוא כנגד ימים
הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה
נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך
ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני
אדם בבית:
מצוה להניחה על
פתח ביתו מבחוץ. ומיירי דליכא
חצר אלא בית עומד סמוך לרה"ר
אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה
להניח על פתח חצר דאמר לקמן
חצר שיש לה ב' פתחים צריכה ב'
נרות ואמרי' נמי נר שיש לה שני
פיות עולה לשני בני אדם משמע
לשני בתים ואם היו מניחים על פתחי
בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל
אבל אי מניחים על פתח החצר אתי
שפיר:
ובשעת הסכנה. נראה
לר"י דהיינו מכי אתו חברי לבבל
כדאמר בפ' כירה (לקמן דף מה. ושם)
מהו לטלטל שרגא דחנוכתא מקמי
חברי בשבתא וא"ת דעל השלחן נמי
יקחו אותו כדאמר בגיטין (דף יז.)
רבה בר בר חנה חלש אתא חברא
שקל שרגא מקמייהו וי"ל דאין
רגילות כ"כ לחפש בבתים :
שהיה מונח בחותמו של כ"ג.
אם כבר גזרו על
הנכרים להיות כזבים (נדה פ"ד
דף לד.) צ"ל שהיה מונח בחותם
בקרקע שלא הסיטו הכלי:
נר